רבקה נולדה בורשה, פולניה ב-1903 ועברה משם עם משפחתה ללייפציג, גרמניה, שם גדלה וחונכה בגימנסיה היהודית ובתנועת הנוער הציונית "בלאו וויס". עם המפגש עם השליחים מהארץ, ובעיקר עם גרטרוד קאופמן (גורית קדמן) עברה לברלין, נהייתה לפעילה מרכזית בתנועה הציונית החלוצית והתכוננה לעליה, שם הכירה את בעלה, ד"ר מנחם שטורמן, נישאה לו ועלתה ארצה ב-1929.      לאחר נדודים בארץ התיישבו בכפר-יחזקאל, בעמק יזרעאל וב-1937 עברו לקיבוץ עין-חרוד, שם רבקה גרה עד יום מותה. בכפר יחזקאל ובעין חרוד נולדו שני ילדיה, דליה וחיים, והיתה סבתא לנכדים ונינים לרב.      לרבקה הייתה נטייה למחול וכבר בגרמניה השתלמה בתרבות הגוף, מתוך מחשבה שנושא זה חסר ויועיל בארץ-ישראל. לראשונה בא כשרונה לידי ביטוי במחזה בקבוצת גבע השכנה, שם החלה ביצירת מחולות בימתיים למוזיקה של ע. עמירן (פוגצ'וב) למחזה ארץ-ישראלי מקורי. הדחף הגדול לתת ביטוי לכוחות היצירה המופנמים שבתוכה החל בתחילת שנות הארבעים, כאשר המוזיקה המושרת בפי הילדים הייתה גרמנית והריקודים-סלביים. העולם העוין והחוסר בריקודים ישראליים מקוריים פתח את הסגור ליצור את מחולות עם ישראל בארצו.      בשנים הראשונות בנתה רבקה, בסגנונה המקורי, אך הקשור לתנועות המסורתיות, את מחולות חגי הטבע, קציר העומר ושבועות. מחולות אלה הפכו לאבן פינה סגנונית ועממית במועדים אלה. מאז גברו הרעיונות ושטחי הפעולה. הראשונים היו הילדים, ריקודים לחגים, לכנסי המחולות בדליה, כאמצעי חינוכי וכדרך בילוי.      עם בוא העלייה התימנית חשה רבקה בסגנונה המקורי של עדה זו ותוך לימוד ואימוץ שילבה רבקה את הסגנון התימני שהיום הוא חלק בלתי נפרד ממחול העם הישראלי.      רבקה, כתושבת העמק, הייתה מעורה במתרחש סביבה. עם הקמת יישובי חומה ומגדל חוותה וביטאה זאת במחול "קומה אחא" המבטא בכל צעד מחשבה על העשייה. עם פרוץ מלחמת השחרור והקרבות על הגלבוע ביטאה את המלחמה, השכול והתקווה בריקוד "דבקה גלבוע" העז והמעורר. וכך שטפו הריקודים, מ"הי הרמוניקה", "הבו לנו יין" ועוד, עד כ150- ריקודים שהפכו לנכסי צאן ברזל ולמאפייני השמחה וההתלהבות בכל התכנסות ישראלית של הימים ההם.      בתקופת המתח והחרדה של הקרבות על ירושלים נתבקשה רבקה ע"י מחלקת התרבות של הפלמ"ח להעמיד הופעה של חיילי גדוד "הפורצים", שקמה ונהייתה והפכה להצלחה אמנותית ומורלית כבירה.      בשנות ה-50 נשלחה רבקה שטורמן לשליחות ציונית לצרפת, וכן הייתה מרכזת המחלקה לריקודי-עם של ההסתדרות הכללית.      רבקה חשה שעדיין רב החסר לנוער הרוקד, והלכה וכבשה שטחים חדשים שהיו עד אז בידי הריקודים הלועזיים. ריקודי הזוגות האירופיים הוחלפו בריקודי "מחול השניים" עם מוזיקה של נירה חן. רבקה שקדה על שעשועי מחול חינוכיים לילדי הגן והכיתות הנמוכות, למשחק וללימוד מחול, וכן הוציאה כמה תקליטים עם ריקודיה.      עם תום מלחמת העצמאות יצרה רבקה שורת מסכות עזות רושם למועדי ציון האירועים הטרגיים שקרו לעמנו. נוצרה מסכת המחול הגדולה לכנס בקיבוץ לוחמי הגטאות, מסכת "גדעון" לחג העמק ומסכת "מגש הכסף" של אלתרמן לאירועי יום העצמאות השלישי למדינה.      רבקה נשאה את שם ישראל לכל פינות העולם, מאירופה ועד אלסקה. בכל סיוריה השאירה רושם עז בשל מקוריותה וישראליותה, ואכן ריקוד העם הישראלי תופס מקום נכבד בכל חוגי הרוקדים מחולות-עם בעולם. בשנות חייה המאוחרות עסקה בעיקר בהרקדת קשישים, העמידה להקת מחול של קשישים שהופיעה ברחבי המדינה וכן שקדה על הנחלת המסורת למדריכים באולפנים לריקודים. למרות גילה, המשיכה רבקה בריקוד וביצירת ריקודים חדשים.      הספר "קומה אחא", מאת רינה שרת על תולדותיה ויצירתה של רבקה שטורמן מקפל בין דפיו את סיפור חייה ואת אגדת יצירתה.      כאשר חדלה רבקה ליצור ריקודים חדשים עדיין חיפשה עיסוק יצירתי ותורם. רבקה למדה רפואה משלימה ועסקה בה שנים רבות. בשנותיה המאוחרות טופלה בבית האבות בקיבוץ שדה נחום בו, זכתה לרב חסד ואהבה והקרינה גם היא מרץ וחיונית. רבקה נפטרה  בשנתה וללא סבל, ביום ד',  א' טבת, ה' תשס"א, 3.1.2001. יהי זכרה ברוך.