באמצע
החיים ובהיותה רקדנית מצליחה, התהפכו חייה של הרקדנית תמר בורר על פיהם.
בורר נפגעה קשה בתאונת דרכים ונשארה נכה
ומחוברת לכיסא גלגלים.
למרות עובדה קשה זאת, כבר אחרי פחות משנה,
עלתה בורר על הבמה ומאז לא ירדה ממנה. על אף הכל היא ממשיכה לרקוד וליצור ו… כן,
גם ללמד נכים אחרים איך להפוך את עולם התנועה לעולם שיביא אותם רחוק, רחוק.
עברו יותר
מעשר שנים מאז התאונה שלך, האם נשארו לך טראומות מאז?
"לא, אבל יש זיכרונות כמובן. בכלל,
מהתקופה ההיא אני זוכרת כל פרט וכל תאריך משמעותי. תאונת הדרכים הייתה במהלך טיול,
זה היה ב–13.12.90. שלושה ימים לאחר מכן עברתי ניתוח שאחריו לא הרשו לי לזוז שלושה
וחצי שבועות. היום הראשון אחרי זה, אותו היום שהרשו לי סוף, סוף לשבת, היה ה–16.1.91. כן, מלחמת המפרץ. מיד
אחרי שהושיבו אותי לראשונה במיטה, 'העיפו' אותי מבית החולים, כי היו צריכים להכין
את השטח לנפגעים. זאת היה פשוט סיטואציה סוריאליסטית.
תקופת השיקום הייתה אף היא לא קלה ותוך כדיי
השיקום נולדה היצירה 'אמה' כי התחלתי ללכת עם הליכון וקביים".
איפה הייתה
נקודת השבירה?
"בהתחלה דווקא התנהגתי לגמרי כרגיל,
תפקדתי כרגיל, המשכתי בחיי. אבל לפני כמה שנים, כשאימא שלי נפטרה וכשבן זוגי עזב
את הבית, אז הגיעו רגעי המשבר. ברגעים של משבר הכי קל לך לרחם על עצמך".
לא היה לך
קשה לחשוב במצב כזה על חזרה לעולם הריקוד?"
"הכי טבעי
היה לי להמשיך לרקוד. הריקוד היה עוגן הצלה עבורי. זאת גם הסיבה שאני עוסקת
בהוראה. המטרה של ההוראה אינה לייצר רקדנים, או שוחרי מחול, אלא לחזק את הנפש.
מחול בא מהמושג למחול, למחול על כל מה שאני לא ולהזכיר את מה שאני כן".
בכל זאת, היית
חודשים בבית חולים וגם אחר כך מצבך היה די נורא. איך העזת לשוב ולעלות על במה?
התאונה קרתה בדצמבר 90'. פחות משנה אחר כך,
בנובמבר 91', עלתה בורר על הבמה כשרגליה עדין בתוך מכשירי הליכה, עם ברזלים כבדים,
במצב הכי בלתי אפשרי והכי מוגבל שאפשר.
"זה מה שהרגשתי הרגשתי. שאני פשוט חייבת
להיות שם לראות איך זה. איך זה לעמוד, שהרי עמידה שזה המצב הכי טבעי לרקדן והנה
אני עומדת שם בתוך הנכות הזאת. זה היה קשה אבל כנראה שזה היה משהו שהייתי חייבת
לעבור".
סליחה על
השאלה, אבל הקהל בודאי היה במבוכה נוראית?
"היו תגובות שונות. היו כאלה שיצאו
ומיררו בבכי, אבל חלק גדול התלהבו מאד על האומץ ועל איכות העבודה. בכל מיקרה אני
חושבת שבמופע הזה נפטרתי מהמחסום שהיה וכך יכולתי להמשיך בשקט אל תוך עולם
התנועה".
כלומר?
"כלומר התנועה זה משהו פנימי. הבסיס של
הריקוד זו הנשמה. חוץ מזה אני מאמינה שדווקא הריקוד לוקח את הגוף הלאה ועושה לו רק
טוב".
האם זה
אומר שאף פעם אחרי הפציעה לא הייתה לך התלבטות אם לחזור ולרקוד?
"לא, ממש לא. ידעתי שזה הרבה מעבר
לתנועת הגוף ופשוט אני צריכה לדעת איך להשתמש בנתונים שיש לי בצורה הנכונה
והמתאימה ביותר".
למרות זאת
את אף פעם לא מופיעה על הבמה עם כסא הגלגלים שלך. מדוע? הרי כל להקות הריקודים
משתמשות בכיסאות כברגליים?
"לא,
אני לא. מבחינתי כיסא הגלגלים הוא כלי תחבורה ולא רגליים. מי אמר שאין לי רגליים?
יש לי, אני רק משתמשת בהן אחרת".
אולי את
מסתירה כך את העובדה שאת על כסא גלגלים?
"ממש לא. אף פעם לא הסתרתי את העובדה,
אבל אני גם מקפידה לא לעשות מזה אישו".
תמר בורר (35) נולדה בניו יורק, למדה בלט
קלאסי ב"תיאטרון הבלט האמריקאי", מחול מודרני בתיאטרון מחול רינה
שיינפלד, ריקוד אתני באינדונזיה, ריקודי טראנס במקסיקו ומחול נשמה (בוטו) אצל קזואו
אונט - מייסד מחול הבוטו ביפן.
החל מ-1988
בורר יוצרת, רוקדת ומופיעה ביצירות סולו, דואטים וקבוצה, בארץ ובחו"ל. יצירתה
הראשונה "צלו של גזע" זכתה בפרס ב"גוונים במחול 88". בין
עבודותיה "שירי ערש ודווי", "הרה", "איטרת" ועוד.
היא זכתה בפרסים ובמלגות, ביניהן "פרס אמן צעיר" מטעם משרד החינוך
והתרבות. עוסקת בהוראת מחול בוטו ויוגה לרקדנים, מטפלים ונשים, בעלי מוגבלויות
פיזיות.
התחלת
לרקוד בגיל צעיר?
"כן, בגיל 4 כבר רקדתי. ציפורה עומר
הייתה המורה הראשונה שלי ויש לה פינה חמה בלבי. היא הייתה אישתו של הסופר והמשורר ע.
הלל ומאד אהבתי ללמוד אצלה. אפשר לומר שהיא הקנתה לי את האהבה הראשונה
למחול.
אחר כך בגיל מאוחר יותר נמשכתי לבלט המודרני
ולכן התחלתי ללמוד אצל רינה. למדתי אצלה כילדה משנת 77' ועד שנת 79', אחר כך נסעתי
ללמוד בניו יורק וב-81', כשחזרתי, חזרתי אל רינה. היא הייתה בעיני נפלאה. מלכת
האביזרים. היא אפשרה לי מרחב מחיה, עוגן לגדל את היצירה הפנימית שלי, ועל זה אני
מאד מודה לה".
ואיך
התגלגלת למחול היפאני?
"ב-92 נסעתי ליפן. ידעתי שאני נוסעת
ללמוד אצל הגדול מכולם, איש מחול הבוטו קאזו אונו. רק אצלו רציתי ללמוד. רציתי
והגעתי".
הוא לא
נרתע מהעובדה שאת נכה?
"להפך בשבילו זו הייתה הוכחה ניצחת
שבוטו זה מחול של הנשמה. זה הפירוש של המלה הזו ובאמת כזה הוא המחול הזה. הוא איש
מדהים. אז הוא היה בן 86' . היו לו לא מעט תלמידים ישראלים. הוא מאד אוהב את ישראל
והוא גם הופיע פה בארץ. הוא קיבל אותי מאד בשמחה ונתן גיבוי מלא לעבודותיי. חייתי
שם חודשיים. זה מחול שמביא כל רגע למיצוי מקסימלי. זה היה הכיוון שלי גם קודם.
אחרי הלימוד שם, רציתי רק לחזור וליישם את זה".
בימים אלה מעלה בורר בכורה חדשה במסגרת
פסטיבל "אינטימאדנס", בתיאטרון "תמונע". היצירה הקצרה (כמו כל
היצירות בפסטיבל זה) הנקראת "עזה", תהפוך בהמשך לערב שלם. ההשראה ליצירה
זו הינה שיר של להקת "מפטאל" למילים של ענת ליין:
ממעוף,
על העיר
הכי עזה
בארץ
מלאך שותק
מלאך רואה
אש…
בורר הרוקדת במופע עם הרקדנית השבדית אינגבורג
זומר, היא מלאך המעופף מעל לעיר עזה, מתבונן מעל הכל ובודק ה קורה לבני האדם
החיים תחת טרור. שתי הנשים מייצגות את המלאך המתבונן מלמעלה, אך גם המלאך מאבד את
המעוף ונכנע למראות.
אף פעם לא
עסקת בפוליטיקה ביצירותיך. מקורות השראתך היו דווקא ספרותיים, אז מה השתנה?
"קודם כל זה לא לגמרי מדויק. היו לי כבר
אי אלה נגיעות בפוליטיקה, אבל נכון שהפעם זה מוצהר לגמרי. גם קראתי לילד בשמו שלא
תהיינה אי הבנות. לפני כן אף פעם לא היה כל כך קשה ונדמה לי שהיום להרבה אומנים
קשה שלא להיות מעורבים ולו דרך יצירתם.
הרגשתי מאד קרובה למקום הזה דרך סבתא של בני,
אמו של בן זוגי לשעבר, שהיא פסיכיאטרית שעבדה שנים בצד ההוא במטרה לעזור לאנשים.
היא הייתה מאד אמפטית למצבם וסיפרה לי המון סיפורים אנושיים על מה שקורה שם. ואז
נתקלתי בשיר, האזנתי לו והרגשתי שאני נחנקת. הרגשתי שאני חייבת לבטא את הצעקה שלי
בריקוד באופן כלשהו.
אני מבינה
שבריקוד זה לראשונה את רוקדת עם הכסא מדוע?
"'עזה' זה גם 'עזה' במלרע, תחושה עזה
שהייתה לי לזעוק על האנשים שחיים כמו בתוך כלוב, כמו חיות בתוך הקונפליקט הטרגי
שאנחנו חיים בתוכו. חוסר היכולת של כולנו למצוא מכנה משותף. מהמקום הזה הרגשתי
שדווקא כסא הגלגלים מאד מתאים. הכסא הוא גם מעין כלוב והגדרה מאד מוחצנת של מגבלה,
חוסר אונים וחוסר יכולת".
איזה מין
הסתכלות היא זאת?
"זה תמונות שהן הקבלה למהלך חיים של
אישה. כל דמות היא אב טיפוס של פרק ביצירה. יש שם תמונות לא קלות כי זה נותן
בבטן".
את לא
פוחדת מתגובות עוינות?
"לא כי אני לא אומרת כאן שאנחנו לא
בסדר. אני מראה מצב, מעוררת למחשבה על הכיבוש הנורא הזה, מה הוא עושה לנו ומה הוא
עושה להם. בהמשך אציג את העבודה גם בחו"ל. הזמינו אותי לפסטיבל באיטליה
ואעבוד שם בשיתוף פעולה עם נביל, מוסיקאי פלסטיני שגר היום
באיטליה".
היום גרה בורר בבית קטן ברמת גן בו ממוקם
הסטודיו שלה המעוטר בכלי מוסיקה מיוחדים מהמזרח, עם גינה יפהפייה אותה היא מטפחות
בעצמה. היא מלמדת נכים איך להתמודד עם הנכות בעזרת התנועה. במקביל להוראה וליצירה
היא מגדלת את עדן בן ה-4.
מה בדיוק
את מלמדת?
"די מהר אחרי הפציעה שלי, כאמור, הבנתי
שזה המצב ושצריך להמשיך לחיות בדיוק כמו קודם. שנה וחצי אחרי התאונה הרגשתי שאני
יכולה לעזור גם לנכים אחרים. למדתי טכניקות שונות אותן הפעלתי המון על עצמי.
תרגילים בשיטת פאולה ופלדנקרייז והבנתי שגיליתי עולם שלם.
בקיץ שעבר לימדתי ב'בית הגלגלים', מועדון של
נכים קשים, שלפעמים יכולים רק להזיז אצבע כתוצאה ממחלות ניווניות קשות. הייתה שם
בחורה יפהפייה עם שמחת חיים וכוח לחיות, שנורא רצתה לרקוד, נורא רצתה להיות על במה
ולהופיע ואני טיפחתי את זה והראיתי לה שזה אפשרי".
הילד שלך
היום בן 4, בדיוק הגיל בו התחלת את לרקוד. יש לו כשרון בכוון הזה?
"אני לא יודעת בקשר למחול, אבל בהחלט יש
לו נטיות אומנותיות. בכלל, אני לא בטוחה שהוא אוהב לראות אותי רוקדת. כי אז אני
כאילו נמצאת בספרה אחרת, כאילו אני לא אימא. אני מאד מקווה שהוא לא יעסוק בתחום
הזה כי זה נורא קשה, זאת ממש עבודת פרך".
כך את
מרגישה לגבי עבודתך?
"בהחלט. אני עובדת מאד קשה ובעצם כל
מופע הוא הפסד כספי. אני חושבת שחבל שהמדינה משקיעה כל כך הרבה בדתיים וכל כך מעט
באומנות. מאד הייתי רוצה שזה ישתנה. הייתי רוצה לעבוד בתנאים שפויים יותר. בגלל
שאני לא משתייכת לאיזה מסגרת מסודרת, אני לא מקבלת עזרה ממסדית, אבל לא מעניין
אותי להשתייך. תמיד היה לי כיוון מובהק משלי והשקפת עולם אומנותית ייחודית שלי.
המוטו שלי הוא שיקוף של העולם הפנימי שלנו, בני האדם".
מה דעתך על
כך שקמות היום המון להקות של נכים, להקות של ריקוד עממי וגם אומנותי כמו מה שעושים
למשל בלהקת ורטיגו. זה לא קצת גימיק?
"אם לרקדנים טוב לרקוד, כלומר אם זה
עושה להם טוב, זה לא ממש חשוב בעיני אם עושים את זה מסיבות הומניות או שיווקיות.
הריקוד עושה טוב לנשמה וזה מה שחשוב".
59 רוקדים מספר
כבוד לשירים-למילים וללחנים |
|
|
|