עצרו דקה
ושאלו את עצמכם כיצד אתם מתייחסים לשירי הריקודים - למילים וללחנים? כיצד יוצרי
הריקודים מתייחסים לשירים וללחנים? עד כמה חשובות לנו מלות השירים? האם אנו זוכרים
אותן? האם הריקודים נותנים להן ביטוי? מדוע, לעתים, אנו מזלזלים במילים של השירים
או במילים מקדימות לריקוד המספרות את סיפורו? עד כמה חשובה לנו רמת השפה של
השירים? האם חשובה לנו רמתו המוזיקלית של הלחן? האם ליוצרים יש כבוד ליצירה של
כותבי הלחנים והשירים? מה מקומם של העיבודים ביצירת הריקודים? מה קודם למה - לחן?
מילים? ריקוד? האם השאלות הללו רלבנטיות? האם יש מי שמתייחס אליהן ברצינות? האם
התשובה להן יכולה להיות ברורה? האם יש בכלל תשובה?
מילות השירים
תחילה כמה מילים על המילים של השירים. כששואלים את הרוקדים על מלות השירים, רבים אינם
זוכרים אותן. ישנם שירים שאנו זוכרים את המילים שלהם כי בד"כ אלה שירים של
"גרסא דינקותא" ויש שירים שאנו בקושי זוכרים את כותרת השיר ולעתים אפילו
זאת לא ומה שאנו זוכרים זו שורה מסוימת מהשיר. לא מעטים הישראלים הקוראים שירה אבל
כאשר מבקשים מרוב הישראלים לצטט בע"פ שיר ראוי לשמו הרוב אינם מסוגלים? לעתים
רבות אין כל קשר בין מלות השיר והריקוד. כל זאת למרות שהשפה – המלים, השירה,
הספרות - הם עדיין צורת התקשורת האופייניים והנפוצה ביותר בין בני אדם; מדוע אפוא
יחס הזלזול בהן?
כדאי
להזכיר כאן כי היצירה האמנותית העכשווית הולכת ונעשית בין-תחומית יותר ויותר;
כוריאוגרפים, למשל, נעזרים כיום בטכסטים כחלק בלתי נפרד מהריקודים.
מדוע
הזלזול בשירים?
הזלזול של רבים בשפה בכלל נובע, לא מעט,
מהשימושים הנעשים במלים, שגרמו לזילות המלה. שפה רדודה, לא מדויקת, לא בהירה,
שימוש במילים למניפולציות, להונאה, לערפול, ולעוות המציאות; ניצול המילים לגירויים
זולים, למטרות מסחריות; שימוש במלים לביטויי אלימות; חינוך לקוי, זלזול בלמידה
בע"פ, ירידה בקריאה, חיפוש אחר גירויים מהירים ומרגשים, שימוש במלים כדי
לגרות ולפגוע - כל אלה ועוד, הביאו לכך, שרבים מאתנו לשונם רדודה, הם אינם נעזרים
בשפתם בהקשרים מילוליים של ספרות ושירה גדולה. רדידות השפה תורמת גם לרדידות
המחשבה. רבים מזלזלים בציטוט מקורות ואינם מבינים שציטטה אינה בהכרח ניסיון לעשות
רושם אלא העזרות בחכמה ובכשר היצירה של גדולים.
התופעות הללו מביאות ליחס של זלזול של יוצרי
הריקודים וגם הרוקדים עצמם במלים ובלחנים של שירי הריקודים. נוסף לכך לא מעטים
מהשירים ולא מעטים מהכותבים משתמשים בשיריהם בשפת הרחוב ובסלנג, לעתים אף בשפה
עילגת ובצרופי מלים סתמיים, כדי שיהיו קליטים ופופולריים; זאת, נדמה להם אוהב
קהלם. אין כל פסול בשימוש בשירה ובספרות בשפה היומיומית ובסלנג, לא חייבים להשתמש
בשפה "נמלצת" "נעלה", השאלה היא האם השיר הוא אמיתי, כן,
נוגע, האם אינו חיזור זול אחר הקהל.
מתי שיר וריקוד "טובים"?
אנו עוסקים בשירים איכותיים מבחינת השיר
והלחן. שירים שבהם למלים וללחן יש משמעות וחשיבות ליוצרים, לשרים ולרוקדים, שירים
שאנו מרגישים את האמת שבהם והמלים שלהם משולבות עם המנגינה ועם הריקוד ליצירה
שלמה, שירים המבטאים מה שאנו מרגישים, או מגלים לנו רבדים בנפשנו שלא היינו ערים
להם. שירים כאלה מבטאים דברים שאיננו יכולים לבטא בדיבור, שירים שכשמאזינים להם
קורה לנו משהו, אנו מתרגשים, מתגעגעים נעצבים או שמחים - ואז זוכרים את הלחן וגם
את המלים.
למילים של שירים טובים יש קצב, יש אופי והן
"נוגעות" בנו. אם הלחן מתאים להן ומותאם אליהן ואם גם הריקוד משתלב -
אנו זוכרים טוב יותר את המלים, את הלחן וגם את הריקוד.
מה קודם למה לחן, שיר או ריקוד?
לעתים נשאלת השאלה מה בא קודם בכתיבת שיר,
מלים או לחן, אין לכך תשובה, לעתים ההשראה באה מהלחן ולעתים מהמלים ולעתים כל
יצירה עומדת בפני עצמה? מה גורם אפוא לשיר להישאר בזיכרון ולא להיעלם? כאשר יש
לשיר וללחן וגם לרקוד מה להגיד - דהיינו שיש להם משמעות, מקוריות, אמירה כנה ולא
רק באופן חולף אפנתי אלא ברבדים עמוקים יותר - הם יישארו. פתגם לטיני אומר:
"השיר שאנו שומעים באוזנינו אינו אלא השיר המתנגן בלבותינו".
שירים וריקודים "מסחריים"
רבים מהשירים של היום, נכתבים למטרות מסחריות
כדי שיהיו קליטים ופופולריים והעקר שימכרו. בחירת שירים ע"י יוצרי הריקודים
עפ"י הקליטות של השיר והפופולריות של הזמרים והזמרות, אינה תורמת בהכרח לרמת
השירים והריקודים ולהישרדותם. שירים אופנתיים אינם מבטיחים את הישרדותם, נהפוך הוא, שירים וריקודים שעיקר
מעלתם היא האפנה נוטים להעלם ולהישכח כפי שבאו.
יהיו ודאי קוראים שיגיבו, מה הוא רוצה שנחזור
לשירים עם מלים מהתנ"ך? לשירי משוררים "גדולים" וללחנים מקוריים
ומורכבים מבחינת קצב ומבחינה מוזיקלית? - התשובה היא: אין כוונה להציע ליצור היום
שירים בשפה "נמלצת" או "נעלה" או להשתמש בלחנים מורכבים
מבחינה מוזיקלית, הכוונה היא להדגיש את החשיבות של יחס כבוד לשירים למילים וללחן
לראות את המלים כחלק בלתי נפרד של הלחן והריקוד, וזה מכוון ליוצרים של הריקודים וגם
לרוקדים.
היוצרים חייבים ביחס כבוד לשיר וללחן
ריקוד "טוב" חייב שיהיו בו מרכיבים
של מקוריות, קשר תנועתי בין הצעדים, מוזיקליות של הלחן, והתאמת הצעדים של הריקוד
ללחן וגם למלים. יוצרים של ריקודים חייבים ביחס כבוד לשיר - למילים וללחן; חשוב
שיצרו ריקודים על שירים "המדברים" אליהם ולאו דווקא שירים שעיקר מעלתם
היא הפופולריות שלהם; יוצרי ריקודים חייבים להתייחס בכבוד ליצירה של הזולת -
המשורר המוזיקאי - לא לזלזל במילים ולא ביצירה המוזיקלית. חיבור צעדי ריקודים על
מעברים מוסיקאליים שהם עיבודים של השירים, הוא אולי נוח מהבחינה של שימוש בקלטות
קיימות, אבל הוא בעייתי מבחינת היחס לשיר המקורי, זלזול בשירים ע"י שינוי סדר
המלים, שינוי הקצב המקורי, והאופי של הלחן, קטיעת חלקים מהלחן וכ"ו, הוא לא
רק זלזול ביוצרי הלחן והשיר אלא גם פגיעה בזכויות יוצרים העלולה להזיק לריקודי
העם.
חיבור צעדים לריקוד ללא קשר למלות השיר לרוח
של השיר למשמעויותיו - היא ביטוי של חוסר יחס לשיר ואינו מאפשר, לדעתי, יצירת
ריקוד איכותי.
יוצרי צעדי הריקודים חייבים להתייחס בכבוד
ללחנים - לקצב, למשפטים המוזיקליים, למלים של השירים ולמשמעויותיהן; רק אז היצירה
הריקודית תהא שלמה ומשמעותית.
כדאי לציין כי ישנם גם היום יוצרים המתייחסים
כך לשירים וללחנים, אבל חשוב שכולם יעשו זאת. הריקוד הוא יצירה המקבלת השראה מהשיר
ומהלחן; הלוואי ויהיו יותר מקרים שהריקוד ייוצר ראשון והשיר והלחן יוצרו בהשראתו;
כך נבליט את הקשר הבלתי ניתק בין השיר, הלחן והריקוד.
דוגמאות לשילוב של ריקודים עם מלות השירים והלחנים
בין הדוגמאות לשילוב של שירים מלים, לחנים
וריקודים, ראוי להזכיר. ראשית, את שרה לוי-תנאי היוצרת הגדולה שיצרה שפת
מחול מקורית בהשפעת המורשת של יהודי תימן. שרה יצרה ריקודים לחנים ולעתים גם מלים
בעצמה - והשלמות היא מעלתה הגדולה.
דוגמא לשילוב בין מלים ולחן הן יצירותיו של עמנואל
זמיר שנהרג בתאונת דרכים ב-1962, מלחין ומשורר, שהיה "קנאי" לשפה
העברית, לרבדיה הרבים והעשירים, נאבק בעזרת שיריו, חלילו, האקורדיון שלו
ו"חוגי זמר עברי" שהקים, למען יצירה מקורית ונלחם נגד השפעות זרות:
"אל מול שירי הלעז הגאז והפזמונים הקלים והקלוקלים בהם מוצף צבורנו מדי יום;
ניצבים חוגי הזמר השומרים בקצוות שונים של הארץ על גחלת השיר העברי זה שחותם
תנ"ך, כפר, שבטים, נוף, נעורים ולאום טבוע בתכניו ובצליליו" כתב בכתב עת
שהוציא "צלילי מרים" ב- 1953(!).
אכן, שיריו, הם שילוב מופלא של מלים מתנגנות ולחנים מקוריים; דוגמא מופלאה
היא נעמי שמר ששיריה ולחניה, אותם
היא כותבת בעצמה, הם שלמות מרגשת. דוגמא נוספת הוא זאב חבצלת שנקטף באיבו,
שהיה איש אשכולות, משורר, מלחין, כוריאוגרף יוצר קולנוע ועוד; בריקודים שיצר יש
שילוב יפה של שיר,לחן וריקוד.
שילובים מרתקים היו גם בין מלחינים, משוררים
ויוצרי ריקודים כמו לאה ברגשטין ומתתיהו שלם, שלום חרמון ואמיתי נאמן,
רבקה שטורמן עם נירה חן, עמנואל עמירן ושרה לוי-תנאי;
משוררים ומלחינים רבים שיריהם היוו השראה לריקודי העם "הישנים" שהם עיקר
היסוד של כל מה שאנו רוקדים היום. מלחינים כמו דוד זהבי, מרדכי זעירא, יהודה
שרת, עמנואל עמירן, יוסף הדר, אריה לבנון, ידידיה אדמון, משה וילנסקי, סשה ארגוב
ועוד - שירים וריקודים רבים נוצרו בהשראת משוררים גדולים ח.נ.ביאליק שאול
טשרניחובסקי, נתן אלתרמן, יהודה עמיחי ועוד.
כל אלה יצרו את היסודות והן דוגמאות לשילוב
יוצר ומפרה בין שיר, לחן וריקוד, שיכול להוות דוגמא ליוצרים של היום. הגם שהתקופות
שונות ואנו משתנים אתן; הגם ש"העבר הוא לא תמיד מה שהיה אלא מה שאנו חושבים
שהיה", צריך לזכור ש"היום הוא תלמידו של האתמול" - גם היום, כבוד
ליצירה של הזולת, שילוב אמת בין היצירות - שיר, לחן וריקוד - הם חיוניים.
האם היחס לשירים וללחנים הוא תכונת העבר?
הדוגמאות שהוצגו לעיל רובן היו דוגמאות מהעבר
- אין בכך כדי לקבוע שאין היום יוצרי ריקודים המתייחסים בכבוד לשיר וללחן. כמובן
שגם היום יש משוררים ומלחינים שהם גם זמרים היוצרים שירים נהדרים כמו: מתי
כספי, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, דני סנדרסון, זאב נחמה, קובי אוז, אביהו מדינה,
שייקה פייקוב, יואב יצחק, שלומי שבת ועוד.. מה שחשוב הוא יחס הכבוד לשירים -
למילים וללחנים - מצד יוצרי הריקודים והרוקדים והתאמה של הריקודים לשירים, לקצב,
ללחן (למלודיה), לרוח, לאופי, למילים, למשקלים, למובנים וכ"ו.
נכון שכל אדם קשור לשירים ולריקודים של ימי
ילדותו ונערותו, אבל אין בכך ניגוד לקביעה שלכל דור הזכות לחדש לשנות וליצור מה
שמתאים לו ומה שמוצא חן בעיניו ומדבר אליו. נכון שאנו "הותיקים" אוהבים
את הריקודים הישנים של ימי ילדותנו, נכון שאנו "הותיקים" מתגעגעים לימים
בהם השירים והריקודים היוו שלמות של חיים ורעיון, לחן ומלים.
נכון שקיים פער דורות ולעתים אנו איננו
מרגישים בבית עם חלק מהשירים והריקודים הרבים של היום; כמו ששר שלמה ארצי:
"בגן העדן של ילדות אשר היה פורח הייתי חלק מהנוף היום אני אורח". אבל
היום, כמו אז, הנוסחה לריקוד טוב היא ריקוד ושיר היוצרים שלמות אחת ומתייחסים
בכבוד אחד לשני, שיש בהם אמירה ושהם גורמים לחוויה.
על אף שאני מודע לכך "שככל שאנו מזדקנים
אנו נעשים טובים יותר - בעבר" בכל זאת כדאי להדגיש שוב ושוב "שאנו
עומדים על כתפיהם של יוצרי העבר". אנו "הותיקים" יודעים כי הזמן
עבר, הימים חלפו, החיים השתנו והחלום נשבר. ודאי שאי אפשר לחזור למה שהיה. העבר גם
הוא "כבר לא מה שהיה וגם הוא מרבה להשתנות". למרות זאת, העבר חשוב; ערבי
ריקודים עם "טעם של פעם" חשובים, מרקידים המשלבים ריקודים מהמורשת היפה
של ריקודי העם בהרקדות - חשובים, התייחסות של כבוד ללחנים ולשירים שהיא ממאפייני
"העבר" חשובה גם היום. אין בכל אלה ניגוד ליצירה עכשווית.
ריקודי עם כתופעה של תרבות
אחד ההישגים הגדולים של הציונות היתה תחיית
השפה העברית ועמה השירה הספרות העברית והאמנות בכלל, אחד ההישגים של ביטויי
"הישראליות" היו שירי העם (30,000 שירים)(!) וריקודי העם (כ- 3,000
ריקודים)(!). יחס של כבוד לשירים וללחנים מצד יוצרים ורוקדים חשוב שיימשך בכל
התחומים: בבחירת השירים, בהתאמת הריקודים לשירים - ללחנים ולמילים, ובשמירת שלמות
היצירה של השירים - בכך נחזק את הריקודים, את יחס הכבוד אליהם ונעמיק את משמעותם.
ריקודים ישראלים השואבים השראה משירים
איכותיים ומלחנים ברמה מוסיקלית גבוהה; ריקודים שיש בהם מהמקוריות ומהחיפוש אחר
סגנון ישראלי גם בתוך ההשפעות השונות שאנו חשופים להן; ריקודים שהם ביטוי ליחס של
כבוד והערכה ליצירת הזולת, לשיר וללחן. העברת כל אלה לדורות הבאים - הם הערובה
להישרדותם ולהמשך היותם תופעה של תרבות. חוסר כבוד לשירים וללחנים, שינויים בהם
ביד קלה בידי יוצרי ריקודים, רדיפה אחר האופנתי, "המזויף", השטחי,
החולף, המגרה, עם מטרות מסחריות - כל אלה עלולים לערער את היסודות התרבותיים של
ריקודי העם.
נאמר פעם באמרה חסידית "המשל חשוב
מהנמשל", להמחשת הסכנה שאנו עלולים לפגוע במפעל הגדול של יצירת ריקודי העם על
ידי הרדיפה הנ"ל, אסיים במשל של קרילוב: "נמלה נישאה לפיל, לאחר
הנשואים הפיל נפטר; התלוננה הנמלה: "עכשיו אצטרך לעבוד כל החיים רק כדי לקבור
אותו" - שלא נהיה כמו נמלה זו.
*
ד"ר דן רונן הינו יו"ר סיאוף, המועצה בינלאומית של פסטיבלים
לפולקלור
59 רוקדים מספר
כבוד לשירים-למילים וללחנים |
|
|
|