הקדמה
מאמר זה שנכתב לפי הזיכרון שלי ושל אשתי,
סולבג (Solveig), מהוה נקודת מבט אחת ונותן תאור מאד כללי על הדרך בה התפתחו
ריקודי העם הישראליים בצרפת ועל מעמדם כיום. אינני בטוח שכל הפרטים והתאריכים
מדויקים, יתכן שכמה מהם מוקדמים או מאוחרים בכמה שנים. תתכן גם שגיאה פה ושם, וחובבי ריקודי העם הצרפתיים
והישראליים ודאי ינצלו את ההזדמנות לתקן אותי
בזמנם הפנוי.
ההתחלות - שנות השבעים (ואפילו
מוקדם יותר)
למיטב ידיעתי, ריקודי העם הישראליים הופיעו
בצרפת בסוף שנות השישים (1968-70)בכמה מקומות ובהדגשים ומטרות שונים. אני מעלה
בזיכרוני שלושה אנשים האחראים ליצירת תנועה נרחבת לריקודי עם בצרפת, תנועה שלא
הייתה מוגבלת ספציפית לערים בעלות אכלוסיה יהודית גדולה. אציג אותם להלן לפי סדר
שרירותי לחלוטין.
רפאל אלפסי (אחיו של
מוטי אלפסי - י.מ.), המוכר היטב בגלל עבודתו עם האגודה האמנותית גילגל, הוא
אחד מהראשונים שלימד ריקודי עם ישראליים, קבוצות קטנות של רוקדים שכבר רקדו ריקודי
עמים אחרים (בעיקר ריקודים צרפתים, מזרח אירופאים, בלקניים, וכד…). מגוון הריקודים והמנגינות הישראליים משכו במהרה הרבה רוקדים.
אלה שרקדו עם רפאל ודאי יזכרו את שיטת הלימוד המדויקת והמלווה בהסברים על משמעות
צעדי הריקוד. למעשה, רפאל תמיד שאף להחיות את האופי המקורי של הפולקלור, ולהדגיש
את הצד הלירי והרוחני של החוויה היהודית שהתרבות העממית איימה להרסה. בזמן שהרבה
מן הרקדנים העריכו את ההדגשה הזאת שלו, הרי שאחרים סברו שעמדתו הייתה נוקשה מדי
ולא אפשרה לכל רקדן לבטא את עצמו. סגנונו לא ענה על הציפיות הכלליות לאורך זמן.
לכן, על אף שרפאל הציג את ריקודי העם הישראלים לקשת רחבה של אנשים בשנות ה-70, הוא
לא היה מוכר לאותם אנשים אשר התחילו לרקוד 10 שנים מאוחר יותר. בכל זאת הוא חזר
וניהל סדנת סוף שבוע באובנס (Aubenas) בשישה ובשבעה במאי 1995. אני חושב שזה
היה האירוע האחרון שניהל.
הקהילה היהודית בפריס תמכה בתנועת הריקוד
הישראלי, בהתחלה בעידודו של מוריס פרץ בשנות ה-60, ויותר מאוחר בעזרתו של אליוט
כהן. אחריהם בא בני אסולין, שהיה רקדן בלהקת קול אביב והוא זה שדחף
קדימה את התפתחות הריקוד הישראלי. במהרה התחיל בני להריץ סדנאות סוף שבוע ברחבי
צרפת.
בני היה דינמי, מלא להט ובעל ידע, ושיטות
הלימוד שלו מצאו חן בעיני צעירים ומבוגרים כאחד. לכן הוא יכול להיחשב השחקן הראשי
בהתפתחות ריקודי העם הישראליים בצרפת.
בשנות ה-80 אנו מוצאים הרבה קבוצות של רקדנים
ברחבי צרפת, אך הפעילות העיקרית הייתה בפריס. בני נעזר ע"י אחיו הצעיר, דן
אסולין, ע"י בריגיט יאנג (Brigitte Young) (רקדנית אופי ואמנית בלט בפריס - גרה
עכשיו בישראל) ושוב ע"י אליוט כהן. לאחר הישגים רבים העביר בני את
השרביט לאחיו, דן, אך כיום, בשל בעיות בריאות של דן, חזר בני להוביל לזמן מה את
הפעילות באיגוד הצרפתי לריקודי-עם ישראליים – "הרקדה".
קבוצות מסוימות התענינו בריקודי העם הישראלים
בגלל אפיים הרוחני של חלק גדול מהם, ביניהם קהילות "דה לרש" ("de
l`Arche") של לנזה
דל וסטו (Lanza del Vasto). קהילות אלה אשר נוסדו ב-1948, אחרי פגישת לנזה דל וסטו עם גנדי
(Gandhi), מנסות לחיות ללא סממני אלימות בשום תחום של החיים. לכן טקסים וריקודים
מאד חשובים להם. במובנים רבים קהילות אלה קרובות לאידיאל החלוצי של הקיבוצים
הראשונים בישראל. בין השנים 1955-1960 הופיעה ישראלית צעירה ( הנשואה לצרפתי)
שהציגה את הריקודים הישראליים לקהילה של לה בורי נובל (La Borie Noble) ( במחוז "הרולט" Herault)) ורובם אהבו אותם. ב-1970 הופיע עוד
ישראלי (דן?) שבילה שנה בקהילה ולימד ריקודי עם נוספים כשהוא מלוה את עצמו בפסנתר
בלבד. אנשי הקהילה רוקדים את כל הריקודים הראשונים האלה עד היום בקביעות כל מוצאי
שבת.
יש לציין, אפילו אם זה לא נראה משמעותי,
שהפעילות של דן ודפנה, וכמו כן הפעילויות של קהילת דה לרש (“de l`Arche”) השפיעו, וכפי שנראה בהמשך, באופן לא ישיר, על התפשטות ריקודי העם
הישראליים בכל צרפת.
יהיה זה בלתי נסלח אם נשכח להזכיר את אילן
זאוי ( ולהקתו אדמה) אשר תרם אף הוא להרחבת ריקודי העם בצרפת, בעיקר ע"י
הכוריאוגרפיה שלו.
ישנן כמה להקות אשר עדין עובדות אתו ויוצרות
כוריאוגרפיות מודרניות אשר משקפות את ההשפעה היהודית. דוגמה טובה הוא הריקוד
החסידי בסרט הצרפתי "רבי עקיבא" עם השחקן הקומי הידוע לואי דה פינס.
התרחבות - שנות ה-80
בשנות ה-80 הרקיעו ריקודי העם הישראלים לגבהים
חדשים, וזאת בזכות מאמציו של בני אסולין ושל רקדן צעיר בשם וינסנט פרודי (Vincent Parodi). בעזרת הידע הרב שצבר בסופי השבוע שארגן ברחבי צרפת, השקיע פרודי
את עצמו בארגון מחנות קיץ (6 ימים) וניסה למצוא מקומות שמתאימים לארח קבוצה גדולה
של רקדנים.
המחזורים הראשונים, ( אם זכרוני אינו מטעה
אותי, זה היה ב-1981) נערכו בכנסיית "בונקומס" ((“Bonnecombes” באבירון (Aveiron), מעונם של בני קהילת לארש (L’Arche) (שהזכרתי לעלה).
יפי המקום, קבלת הפנים החמה, והארגון הדינמי של הצוות, הפכו במהרה את המפגשים
בבונקומס לדבר מבוקש. מכאן והלאה תנועת ריקודי העם הישראלים בצרפת הולכת ומתרחבת
ומקבלת אופי בין לאומי.
שני המפגשים של הקיץ משכו במהרה יותר ממאה
רקדנים כל שנה. המנהלים היו בני אסולין, בריגיט יאנג, ואחיו של בני - דן.
החומר שנלמד במפגשים אלה נלקח מביקורים בישראל, צפייה בקלטות וידאו, ובעיקר
מעבודתם של מוריס סטון (Maurice Stone) ואשתו, בלונדון. דן אשר בילה הרבה זמן
בישראל הביא בסגנון ההדרכה שלו הרבה מן ההתלהבות והרוח הישראלית.
מבין הרקדנים, אדם צעיר בשם וינסנט פרודי (Vincent Parodi) שגדל בקהילת לארש (L`Arche) שבבורי נובל (Borie
Noble) מוכיח את
עצמו כמדריך מוכשר. את ילדותו בילה פרודי בדרום מרוקו שם גדל על מוסיקה וריקוד ברבר (Berber). כאשר שב לצרפת הוא גילה את ריקודי העם
ותוך זמן קצר התחיל להשתתף במפגשים בבונקומב (Bonnecombes) והתמחה בריקודי העם הישראלים.
תוך זמן קצר, הודות לכישוריו, הקים לו פרודי קהל
מעריצים. כדי להיות יותר קרוב לכוריאוגרפים הוא השתתף בסדנאות ובמחנות קיץ בלונדון
(“Machol Europa” ) כדי ללמוד ריקודים חדשים. פרודי רקד גם
עם רותי פרדס, חוקרת סגנונות ריקוד (תימני, חסידי, חלוצי, דבקה ערבית,
הורה, וכ"ו...) ותנועה, ואת חשיבות היחס המרחבי בין הרקדנים.
בסוף שנות ה-80 בני אסולין ווינסנט פרודי
הופכים להיות האנשים המבוקשים ביותר לארגון סופי שבוע ומחנות קיץ. כך בצרפת וכך גם
בספרד ובבלגיה. כיום קיימים חוגים לריקודים בהרבה ערים בצרפת אשר מקדישים חלק מן
הזמן, או את כל הערב לריקודי עם ישראלים. ביניהם: פריס, גרנובל, טולוז, ליון, ננט,
ולנס, ועוד..
בני אסולין ווינסנט פרודי הציעו גישות שונות
בחוגיהם. גישות שונות אלה, אשר לכאורה יכלו להוות מקור להעשרה, למעשה גרמו
להתרחקות של המשתתפים אלה מאלה, והמתח בין המדריכים היה גלוי לעין.
כתוצאה
מכך עולם הריקודים היה משותק והרוקדים פנו, כלאד, אל המדריך שהתאים להם יותר.
למזלנו, מספר רב של רקדנים דחו את רעיון היריבות הזאת והתרכזו בשמחת הריקוד
ובאיכויות של כל אחד מן המדריכים.
מדריכים אחרים, אשר להם קשרים הדוקים עם
ישראל ולונדון, (מתוקף הדרכתם במקומות אלה) מזמינים מדריכים ויוצרים אחרים
לחוגיהם. דוגמה אחת היא השתתפותו של דני בן שלום כל שנה בליון (Lyon , Rhone, 69 ) לפי הזמנת האגודה "לה רונד פולקלוריק" (La Ronde Folklorique).
מוריס פרז, שגר כרגע
בקנדה, בא לעיתים קרובות לגרנובל. אגודת ה"סטרידסה" (Strindse Association) בהנהלת רג'ין רושר (Regine
Rocher) הביאה את מושיקו
לסוף שבוע ב-1968, אחר כך את שלמה ממן (1987) ואח"כ את סעדיה עמישי
(1988). גם בני אסולין, בפריס, הזמין כמה וכמה יוצרים.
רותי
פרדס מגיעה כל שנתיים לקיים סדנאות לפי הזמנת חוגים בגרנובל ובטולוז.
הם מעריכים אותה מאד בשל בקיאותה ואישיותה. בעלה, ג'ו, תמיד מצטרף, מתרגם
את הערותיה, ונהנה ממנעמי הגסטרונומיה של צרפת. ב-1998 חגגה רותי 20 שנה של
ריקודים בטולוז, צרפת.
שנות ה-90 – הרקדנים רוצים יותר
אין הרבה שינוים בעולם המדריכים בשנות ה-90,
לעומת זאת, הרקדנים מתרבים והם דורשים יותר סדנאות בהשתתפות כוריאוגרפים. בני
אסולין מאפשר לאחיו, דן, לנקוט יותר יוזמה, ואכן, דן מתחיל לקחת על עצמו יותר
ויותר אחראיות בפריס וגם במקומות אחרים. בעזרתה של בריג'יט יאנג הוא מקים להקת
ריקוד. הוא גם מארגן את המרתונים הראשונים בסולנוט (Saulnot,
70 Haute- Saone), ובפריס ולאחרונה
הקימו בפריס את הארגון הנקרא "הרקדה", ודן עובד שם במשרה מלאה.
גם וינסנט החליט להקדיש את כל זמנו לריקוד בתוך החוג שלו "אטיטיוד" (“Attitude”) שהוקם ב-1984.
תוך קבלת עזרה מאיגודים אחרים, וינסנט, בני
ודן מארגנים הרבה סדנאות בהשתתפות כוריאוגרפים, ביניהם מושיקו, שמוליק גוב ארי,
שלמה ממן, סעדיה עמישי, אליהו גמליאל, יענקלה לוי, טוביה טישלר, ויקטור גבאי, ספי
אביב, רוני סימן טוב, מאיר שם טוב, ניר דור, רפי זיו, דודו ברזילי, ישראל שבתאי,
דדה לוסקי, משה אסקיו, אילין ויינשטוק, ואחרים.
חוגים חדשים צצים במזרח צרפת כתוצאה מן
הקשרים שנוצרו בזמן סדנאות בבלגיה ובהולנד. זה בעיקר הודות לבוני פיהה (Bonny Piha) אשר
ביחד עם יורם ששון, חיים וקנין ואחרים, מביאים סוג חדש של אימון
בצרפת, אימון שהושפע משיטת הפלדנקריז.
לאחרונה חוגים קטנים ומרוחקים אינם מהססים
לפנות ישירות ליוצרים (כמו טוביה טישלר או אבנר נעים) ולהזמין אותם לצרפת.
מאידך, יותר ויותר רקדנים צרפתים נוסעים לחו"ל כדי ללמוד ריקודים חדשים; מחול
אירופה בלונדון, הורה כיף בניו יורק , סדנאות בבלגיה, הולנד, שויצריה, ועוד...
צעירים, מרביתם מקהילות ארש (Arche), מתחילים
לארגן סופי שבוע וסדנאות ותורמים בכך להדרכה. רוב הרקדנים האלה הם סטודנטים חסרי
אמצעי מימון, ולכן הם מארגנים סדנאות עם תקציב נמוך, אשר מתרכזות בתרגום הריקודים
הישנים, שנשכחו תוך כדי הריצה אחרי הריקודים החדשים, פעילות זו, לעיתים קרובות,
מאבדת את השורשים הישראלים. יש להצטער על כך, כיוון שהם מאבדים כך גם את האיכויות
והתכנים התרבותיים והרוחניים.
ריבוין של סדנאות אלה מצריכות תאום יותר טוב
בין "הרקדה", "אטיטיוד" וכל האחרים, כדי לא לקבוע תאריכים
מתנגשים. לפי בקשת "הרקדה" כל החוגים בצרפת נפגשו בפברואר 1999 כדי
לארגן מרתון עם שלמה ממן, ויקטור גבאי, ישראל שבתאי, מאיר אמסלם, מאיר שם טוב,
ניר דור, משה פנקס, משה אסקיו, (אורח שהגיע בהפתעה) אורי זר (זמר), ואורי כהן
(מוסיקאי). מרתון זה ריכז ביחד 550 רקדנים מ-11 מדינות: גרמניה, אנגליה, בלגיה,
צ'ילה, הולנד, איטליה, ישראל, מקסיקו, שוויצריה, ארה"ב, ו-250 רקדנים ומדריכים
מצרפת. זאת הייתה ההוכחה הטובה ביותר להתלהבות הדינמית של צרפת לריקודים
הישראליים. זאת הייתה גם הזדמנות לחגוג 30 שנות ריקוד של בני אסולין, והוא ניצל את
ההזדמנות הזאת להצדיע לוינסנט פרודי על תרומתו לריקוד הישראלי, ובכך הביא להרפית
המתח ביניהם.
מסקנה
יכולתי בהחלט לכתוב עוד ועוד על הריקוד
הישראלי בצרפת, אילו הייתי מקדיש לזה יותר זמן ואם הייתי מתייעץ בעניין זה עם כל
חברי ברחבי צרפת. לכן אני חוזר ואומר שאני מספר כאן את הדברים מנקודת מבטי שלי ועם
הדגשים כפי שחוויתי אותם אני. אסים עם העובדה שתמיד הפתיעה אותי והיא ייחודית
לצרפת: רוב הרוקדים ריקודי עם ישראלים בצרפת אינם יהודים. מסתבר שזאת לא הקרבה
לקהילה היהודית שגורמת לאנשים לרקוד.
יש לריקוד הישראלי תכונות אופייניות
וייחודיות כמו הרגשות העזים שהוא מעורר, העושר והגיוון הרב, המיזוג בין החדש
והישן, בין העתיק והמודרני, ההשפעה של התרבות המערבית והמזרחית; כל אלה מושכים את
האנשים יותר מאשר מסורות פופולריות אחרות. גם הרבגוניות של האנשים במפגשים השונים
והעליזות השורה בזמן הסדנאות קוסם לרוקדים הצרפתים.
הנה
הרשימה של הכתובות העיקריות אליהן יוכלו לפנות הישראלים אשר רוצים לרקוד עמנו כאשר
הם מבקרים בצרפת. כמו כן אני אוסיף קצת מידע על המחברים המסתוריים של המאמר הזה.
הנה
כמה כתובות.
כדי
לקבל את המידע הרחב ביותר אפשר להתקשר לשני הארגונים הבאים:
"הרקדה"
(פריס): רחוב לה פולי מריקורט,(La Folie Mericourt) 75011 פריס.
להתקשר
לדן אסולין, טל: 48967276 בפריס, נייד: 12602523-6.
"אטיטיוד" -
“Attitude” (Lagrasse, South of France): Place
de la Bouquerie 11220 Lagrasse.
להתקשר
לוינסנט וורוניק פרודי; טל: 68431557-4
אם
אתם זקוקים למידע נוסף אל תהססו לפנות אלינו:
פרדריק
וסולבג לרוז'; רח' רנה סולו 53000 לבל (34 Rue Rene Sauleau 53000 Laval)
טל':
43537024-2 אמייל: fred.lerouge@libertysurf.fr
* פרדריק לרוז',(Frederic Lerouge) בן 31, מהנדס מכונות, מלמד בבית הספר התיכון רומור (Reaumur of Laval) שבלבל.
רוקד
זה 20 שנה, בעיקר ריקודי עם ישראלים ויוגוסלבים (יוגוסלביה של פעם). משתתף קבוע
בחוגים, ולפעמים מארגן סופי שבוע ומלמד שם לפי בקשת חוגים מצרפת או לפי יוזמתו
הפרטית. על אף שהוא מעודכן לגבי הריקודים החדשים הוא גם מעריך ומשמר את הישנים.
סולבג לרוז' (Solveg Lerouge), בת 33, אחות.
גרה
במשך 20 שנה בלה בורי נובל (La Borie Noble) קהילה בארש (Arche) שם פגשה את וינסנט פרודי, בזמן שהתגורר
שם.
רקדה
ריקודים שונים, אך יותר מאוחר בעיקר ישראלים. פגשה את פרדריק (Frederic) בסדנאות
ריקוד והתחתנו ב-1977.
58 רוקדים מספר
ריקודי-עם אקדמיים |
|
|
|