תחרות הכוריאוגרפיה
הישראלית לבמה ותחרות הכוריאוגרפיה למחול העממי הפכו כבר מזמן לאחד ממוקדי העניין
החשובים ביותר בפסטיבל המחולות בכרמיאל. התחרויות מושכות אליהן צופים רבים הנלחמים
על כל מקום פנוי (עובדה זו מפתיעה במיוחד כיוון ש"תחרות המחול העממי"
התקיימה, עד לפני שנה, באולם המתנ"ס הדומה בחודשי הקיץ לסאונה). במהלך התחרות
אפשר לחוש במתח הרב - מתח סטייל "תחרות האירוויזיון".
שנים תהיתי מדוע תחרויות אלה כל כך
פופולריות? מה מושך את הקהל? ומדוע כל כך חשוב ליוצרים השונים להשתתף בתחרויות
אלה.
בשנים קודמות הייתי אף אני צופה מן השורה
(פרט לפעם אחת לפני מספר שנים, בה שימשתי כשופטת בתחרות המחול העממי). השנה
הוזמנתי להיות שופטת בשתי התחרויות, ללא ספק כבוד גדול נפל בחלקי. החלטתי שהפעם
אבדוק את סוד הקסם מבפנים.
"תחרות המחול העממי" לזכרו של
החייל אושרי חבר בנו של המדריך נעם חבר, בהפקת ארגון המרקידים
והיוצרים, הייתה הפעם תחרות שאינה מביישת שום אירוויזיון. היה כאן הכל - אולם
מפוצץ בקהל, שולחן מכובד של שופטים (כ11- כמדומני), פרסים ראויים, תוכנת מחשב אליה
הוקלדו התוצאות, מסך ענק לצפייה בתוצאות, הרבה אקשן ומתח ו… מיזוג
אוויר! לזכות המארגנים יאמר שהשקיעו פה מחשבה רבה ולא מעט עבודה. התוצאה הייתה
מכובדת ומרתקת.
לעומת זאת, על רמת הריקודים קצת קשה
"לשפוך" מחמאות. מנקודת המבט שלי, כמי שמזה שבע שנים צופה ומבקרת מופעי
מחול מהארץ ומהעולם (במסגרת עבודתי ב"קול ישראל", ב"טלוויזיה
הישראלית" ובעיתון "רוקדים"), מתאים רק לומר - חוסר מעוף, חוסר
מקוריות, משעמם.
מכל ה"ערב רב" בו צפיתי בתחרות לא
זכור לי ולו ריקוד אחד שהותיר בי רושם. לרוב אין מחשבה בחיבור הצעדים, פעמים רבות
הצעדים אינם "יושבים כראוי על המוסיקה", קשה מאד לקשר מבחינה רעיונית
בין נושא הריקוד לסגנונו (כמו זה הקיים, למשל, ב"דבקה גלבוע" של רבקה
שטורמן).
ליוצרי המחול העממי יש נטייה ללכת אחר
ה"הו הא" וקצב עם אלמנטים אוריינטאליים, רצוי בליווי דרבוקה (אין יותר
"איני" מזה), קפיצות משונות באוויר והרבה צעקות "הו הא" של
הרוקדים. כנראה שכך נראה ליוצרים שריקוד ישראלי צריך להיראות ולהישמע ואבוי לנו אם
כך הוא.
כשיש ריקוד זוגות בנושא אהבה למשל, אין ולא
כלום בתנועות כדיי להעיד על כך, אפילו המבט וקשר העין עם בת הזוג לא תמיד נשמר.
בקיצור אכזבה גדולה.
לרוקדים המציגים את הריקוד יש השפעה רבה על
תוצאות השיפוט. כבר הושמעו בעבר טענות רבות בקשר לכך ולא ברור לי מדוע עיוות זה לא
תוקן עדיין. למי שלא בקיא בחומר הטענה היא שיש יוצרים המביאים רקדנים צעירים ויפים
שרוקדים ממש כמו רקדנים מקצועיים ושהדבר משפיע מאד על הבחירה של השופטים בשעה
שלנתון זה לא צריכה להיות כל השפעה על הבחירה.
הפתרון שנמצא השנה היה שכל הרוקדים ילבשו
חולצות אחידות שחורות של ארגון המרקדים. אבל פתרון זה אינו מספיק שכן בחורות
חטובות וצעירות נראות טוב יותר גם אם הן לובשות חולצות פשוטות. מדוע אי אפשר להכשיר
קבוצה אחת של רקדנים שתרקוד את כל הריקודים ואז נתון זה יהיה שווה לכל?
לזכות תחרות זו אציין שהרכב השופטים בה היה
מאד מגוון, מאביבה אורי, מהוותיקים בתחום ריקודי העם ועורך הדין דב גופר
- רקדן ריקודי עם ואיש הארגון מזה שנים,
דרך הכוריאוגרפית לוסי ממן והמלחינה נורית הירש ועד בחור
צעיר שנבחר באקראי מהקהל באולם. הנוכחות של מספר רב של שופטים, שכל אחד מהם בא
מתחום אחר, חשובה, לדעתי, לאובייקטיביות של הבחירה. הירש למשל אינה מצויה
כלל בעולם ריקודי העם וההתרשמות שלה מהריקודים הייתה אחרת לחלוטין מזו של המעורבים
בריקוד העממי המכירים את התחום.
הרכב השופטים היה משמעותי ביותר בתחרות השניה
בה שפטתי, "תחרות הכוריאוגרפיה למחול ישראלי לבמה" על שם אייל בן
יהושע. תחרות זו התקיימה בפארק אופירה לעיני קהל רב ש"זרם" בהמוניו
אל הדשא.
כמו ב"תחרות המחול העממי", גם כאן
היה לכל כוריאוגרף ולכל להקה את ה"גרופיס" שלה וזה מה שהוסיף לכל האירוע
את הצבע והעניין.
בניגוד ל"תחרות המחול העממי",
בתחרות לבמה נבחר בכל שנה נושא שהכוריאוגרפים צריכים לחבר לו ריקוד. השנה היה
הנושא "יש לי יום, יום חג", נושא שהוא לכשעצמו נפלא ועשיר ללא כל ספק.
ליהודים, בניגוד לנוצרים ולמוסלמים, חגים רבים עם סיפורים, מנהגים ולבוש נפלא. כר
נהדר ליצירה.
אלא שגם כאן משום מה, רואים כמעט כל היוצרים
את חגינו נחגגים על ידי טיפוסים תנ"כיים משונים, עם גלימות סטייל סרטי
"ססיל בי דה מיל" (בן חור, עשרת הדיברות וכו'). כמעט כל הלהקות לבשו את
הגלימות המצחיקות האלה עם הסמרטוטים על הראש (משהו בדומה לכפיות מיוחדות). חוסר
היצירתיות בנושא הלבוש פשוט הדהים אותי והוא ללא ספק דורש שיפור!
מכאן שאופי הריקודים היה אף הוא, כמעט תמיד,
עם קונוטציה תנ"כית. "משה עם המטה" בהקשר של פסח וכו'. כשהדבר נעשה
בצורה חביבה כמו בריקודו של אורן הללי אז יש בזה חן, אבל כשאין קו מנחה
הריקוד נראה פתטי לחלוטין.
ריקודים המתקשרים למחזוריות בטבע כמעט ולא
נראו פה והרי כל שלושת הרגלים (חגים) שלנו קשורים במחזוריות זו (קציר, בציר,
אסיף וכו'). איך נחגגים חגים אלה היום?
ההוויה המשפחתית, הפאן המודרני של החגים היום. לא הייתה כאן כל תעוזה בכיוון של
"להראות דברים קצת אחרת" והתוצאה הייתה ברובה מאד שבלונית.
היחידי שהעז ללכת לכיוון אחר, נועז, מלא חוש
הומור, צבע ומקוריות היה הכוריאוגרף בארי אבידן בריקוד "פורים
שפיל", בביצוע להקת המחול של עפולה. ריקוד זה היה, לטעמי, בכמה דרגות מעל לכל
האחרים. סוף, סוף משהו מקורי, מלהיב, מפתיע!
אבידן, המתמחה אף
בעיצוב תלבושות למחולות מסוג זה, יצר בעזרת התלבושות יצירה שיש בה אפילו אמירה
מסוימת. בסוף הריקוד לא רק שמרדכי הוא זה המובל על ידי המן ברחובות
העיר, אלא שצצים, כאילו מתחת לפני האדמה, עוד ועוד סוסונים קטנים ועליהם רוכבים
השמחים עד הסוף הטוב, יופי של חגיגה.
אכזבה גדולה הייתה לי כשאבידן לא זכה
במקום הראשון. גם רות אשל, מבקרת המחול של עיתון הארץ ועורכת "הרבעון
למחול", הופתעה מכך שכן, כאמור, שתינו באמת ובתמים חשבנו שההבדל בין ריקוד זה
לבין האחרים היה בכמה דרגות. ההפתעה הייתה כל כך גדולה שאבידן עצמו נזעק
לעניין.
חשוב לציין כי השיפוט היה על פי כל הכללים
שנקבעו מראש: כל שופט נתן לכל יצירה ניקוד בין 1 ל10- בארבעה תחומי שיפוט -
כוריאוגרפיה, מוסיקה תלבושות וביצוע. הריקוד שזכה הוא הריקוד שקיבל את מירב הניקוד
בכוריאוגרפיה בלבד, כל שאר הנושאים הנם למעשה "ציונים לשבח" על מנת
לעודד תחומים אלה בלי קשר לכוריאוגרפיה.
אלא שעלייה ובוץ בה, במקום שבעה שופטים
שנקבעו מראש הגיעו רק חמישה. רות אשל, אריה יאס - עורך ומגיש התכנית "סקלה", יאיר ורדי
- מנהל מרכז "סוזן דלל" ואנוכי. לא התייצבו לשיפוט: הפזמונאית נורית
הירש, בוני פיה - מדריך
לריקודי-עם שניהל בעבר את המרכז למחול ב"ביכורי העיתים" ועופר זקס
- הכוריאוגרף והמנהל של "בלט קארקס" שאת מקומו תפס איציק גלילי -
כוריאוגרף ישראלי החי היום בהולנד, שהוזעק לשפוט במקומו בדקה ה90-.
אין ספק שנושא השיפוט ראוי היה לטיפול רציני
יותר ולדעתי יש לשנות את השיטה. הניקוד שכל שופט נותן הנו, למעשה, דירוג השוואתי
בין כל המופעים כשכל שופט מדרג לפי אמות המידה הסובייקטיביות שלו.
צורה זו טובה כאשר יש שופטים רבים ואז הממוצע של כולם יכול לתקן עיוות העלול
להיגרם אם אחד השופטים לא אהב ריקוד מסוים ונתן לו ניקוד נמוך במיוחד. כאשר יש מעט
שופטים נוצרת בעיה כיוון שדעה קיצונית של שופט אחד (שעלול אף לערב שיקולים זרים)
משנה, למעשה, את הדרוג הסופי בצורה מוחלטת ויכולה להטות את הכף כך שריקוד שקיבל
ציון גבוה אצל רוב השופטים לא זוכה במקום הראוי לו בסיכום הכללי. טוב יעשו
המארגנים אם ידונו בנושא זה בכובד ראש וישנו את השיטה כך שעיוות כזה לא יוכל לקבוע
את גורל התחרות היוקרתית.
כל מי שנכח באחת מתחרויות אלה וצפה בקהל
העצום שהגיע אליהן, מבין בודאי את מה שחשוב להדגיש שוב ושוב: האירועים העושים
את "פסטיבל כרמיאל" אינם המופעים האומנותיים של הלהקות המקצועיות, אלא
המופעים והאירועים הקשורים בריקודי העם. הקהל שעושה את הפסטיבל הוא הקהל של
ריקודי העם. בזכותו קיים "פסטיבל כרמיאל", בזכותו הוא חי, נושם, תוסס
ושופע תנועה וקצב.
הזוכים בתחרות המחול העממי על שם אושרי חבר
1. "נעורי אשדוד" מחבר חיליק ג'אנו
2. "דבקה אחווה" מחבר אורן הללי
3. "כשגבר מאוהב" מחבר רן הירש.
הזוכים בתחרות המחול לבמה על שם אייל יהושע
1. להקת
נעמ"ת כרמיאל בריקוד "ירושלים" לכוריאוגרפיה של משה סרדינס.
2. להקת
עפולה בריקוד "פורים שפיל" לכוריאוגרפיה של בארי אבידן.
3. להקת
"מחוללי קריית חיים-בית נגלר" בריקוד "חג האהבה" לכוריאוגרפיה
של רחל ויצמן.
57 רפסמ םידקור
- םינגרואמ םידיקרמ .1 |
|
|
|